אני קוראת פה פוסטים של כל כך הרבה אנשים מקסימים. כל כך הרבה אנחנו מתעסקים בלבד ובביחד, באהבה או בחסרונה.
אז רציתי לתרום את חלקי, ואני חושבת שהפוסט הזה נוגע לרבים מאתנו.
מזה עשר שנים שאני גרושה.
כשהתחתנו, היינו "מבוגרים" מספיק כדי להתחתן ועוד צעירים מספיק, כדי לחשוב שאפשר לשנות את מי שאנחנו חיים אתו.
הוא היה מוכן להשקיע מספיק מאמץ כדי להפוך אותי למישהי אחרת (יותר רזה, עם פחות שיערות גוף, על יותר עקבים, פחות רצינית ויותר זורמת, עם השקפת עולם אחרת....) ואני הייתי מספיק "סבלנית", כדי לחכות ש"הפוטנציאל" שלו יבוא לידי ביטוי.
זאת לא היתה עבור אף אחד מאתנו מערכת היחסים הראשונה ועל עצמי, אני יכולה להעיד, שהייתי למודת מערכות יחסים, חלקן יותר אוהבות, קרובות ועמוקות וחלקן פחות. אבל את אף אחת מהן, לא השכלתי להמשיך יותר משנה, שנה וחצי.
כשמערכת הנישואין שלי הסתיימה (אחרי 4.5 שנים), עמדתי מול עצמי וסוף סוף הסכמתי לאמר לי את האמת "אני לא מבינה בזוגיות כלום, אני צריכה ללמוד, מה שיש לי בארגז הכלים, במאגר המידע, לא מספיק, ואני לא חוזרת לאותן טעויות, עד שלא אדע משהו אחר בתוכי, עד שלא אבין".
לכל אחד מאתנו כשרונות רבים, חלקת אלוהים טבעית. והדברים שהוא עושה דרכה קורים בקלות.
לכל אחד מאתנו פגמים וחולשות והמעבר דרך מקומות אלה מפתח אותנו, מעצים, מחשל ומרחיב את נקודות מבטנו והשקפותינו, אם אנחנו מוכנים לקחת אותו כאתגר ולא כבעיה.
המקומות שתמיד עבדו עבורי בקלות ובהם אני מוכשרת, הם המקומות של העבודה והקריירה שלי ומקומי כאם.
זוגיות הי חדר הכושר שלי. שם אני נדרשת להתאמץ, לעבור את גבולותי, להתפתח. שם אין לי כשרון טבעי והחיים לא מוותרים לי על אף שיעור.
אז מתוך ההתכווננות הזאת הפכתי לתלמידה ואחרי עשר שנים של התבוננות חסרת פשרות , סוף סוף אני יודעת, שבשום פנים ואופן לא יכולתי לקיים מערכת יחסים אוהבת ומפרגנת כל זמן שאינני מעריכה כראוי את עצמי ולא מבינה עם איזה אדם נפלא (אני), אני חיה.
העין שלי לא תצליח לזהות אהבה וטוב, כל זמן שאינני רואה בטוב את עצמי. לא תצליח לזהות מלך, כשהוא מופיע, אם אינני מכתירה את עצמי למלכה בתוכי.
ומכאן יוצא ש...
- אם אינני יכולה לקבל את האדם מולי בדיוק כפי שהוא כרגע, אין טעם להכנס למערכת היחסים ולהכניס לשם ביקורת ופירוד.
- שאני שלמה ומושלמת על איכויותי ופגמי. אני מוכנה להשתנות, אבל עדיף שלא אעשה זאת מתוך רצון לרצות מישהו אחר.
ובאשר למנגנוני ריצוי, למדתי, שאף אחד לא באמת יוצא מהם נישכר. כשאני מרצה ומזיזה את עצמי האדם שמולי נשאר בלי פרטנר אמיתי לקשר. כשאני מרוקנת את הנוכחות שלי, עם מי למען השם הוא מקיים את מערכת היחסים הזאת?
- ותודה לאל, לא יותר קשר עם מי שלא נוכח, בסגנון" אני מצטער... אבל אני לא יכול להתחייב (גם לא לדקה הבאה..), אני מצטער... אני קצת נשוי, קצת נוסע וכו....
-לא יותר סוג הגברים שעסוקים רק בעצמם. מדברים את עצמם לדעת ואין מקום לידם לשקט והקשבה.
לא יותר מערכת שמושתתת על תלות והזקקות, ריצוי והעמדת פנים, הפחד להיות לבד,
או המחשבה שמישהו בחוץ יכול לתת לי את מה שעוד לא נתתי לי בעצמי.
אבל מה כן?
אני יודעת שזוגיות זה אולי כור ההיתוך הגדול ביותר שיש והמקום הגדול ביותר להתפתח בו. אבל האם הוא חייב להיות חדר כושר מפרך? אני בטוחה שלא.
יש בתוכי מקום שיודע שזוגיות זה המרחב הגדול ביותר לאהבה נטולת תנאים, חברות, שותפות ושוויוניות. מקום, שבו שני אנשים, שכבר למדו לאהוב את עצמם, אוהבים וחכמים מזינים ומפרים זה את זה.
אני יודעת בתוכי שזה מקום נפלא לחיות בו, אבל התאים שלי לא זוכרים...
תודה שהגעתם עד כאן לקרוא ואשמח להתייחסותכם.
נורית שני - המרכז ללימודי מודעות -מודיעין
